בניגוד למפרקים אחרים בגוף, המרפק ידוע כרגיש מאוד לטראומה ולחוסר תנועה. ישנן מספר סיבות קליניות לכך שהוא נוטה לסיבוכים:
קופסית המפרק של המרפק מגיבה לטראומה (שבר, פריקה או ניתוח), לדימום ולתהליכים דלקתיים בצורה אגרסיבית. הרקמות נוטות להצטלק, להתעבות ולהתכווץ במהירות, מה שמוביל לאובדן מהיר של טווחי תנועה – במיוחד קושי ביישור ובכיפוף מלא של היד.
המרפק מורכב למעשה משלושה מפרקים שונים החולקים חלל קופסית אחד. באזור זה עוברים כלי דם ושלושת העצבים המרכזיים של היד (האולנרי, המדיאני והרדיאלי) בסמיכות רבה לעצם. בצקת או דלקת קלה עלולות ליצור לחץ משמעותי על מבנים אלו ולהוביל לכאב והקרנות.
המרפק מועד יותר ממפרקים אחרים לתופעה שבה נוצרת רקמת עצם חדשה בתוך השרירים והרקמות הרכות שסביבו כתגובה לטראומה, דבר החוסם פיזית את התנועה.
הכלל הידוע באורתופדיה הוא ש"המרפק אינו סובל קיבוע". כל יום של חוסר תנועה לאחר פציעה מגביר את הסיכון להיווצרות הידבקויות וקישיון שקשה מאוד לשחרר בשלבים מאוחרים יותר.
בשל הנטייה המהירה של המרפק לפתח נוקשות, חלון ההזדמנויות לשיקום הוא קצר וקריטי. התערבות מיידית בריפוי בעיסוק נועדה למנוע סיבוכים ולהבטיח חזרה לתפקוד:
התחלת תנועה (פסיבית, אקטיבית-נעזרת או אקטיבית) מוקדם ככל האפשר, בגבולות הבטוחים שהוגדרו על ידי המנתח, כדי למנוע הידבקויות של רקמת הצלקת והקופסית.
שימוש בטכניקות של טיפול ברקמה רכה, חבישות מותאמות ודיקור למניעת גודש סביב המפרק, המגביל את התנועה באופן מכני.
במקרים בהם מתפתחת הגבלה בטווח התנועה, ישנה חשיבות עליונה להתאמת סדים סטטיים-פרוגרסיביים או דינמיים. סדים אלו מפעילים מתח מתמשך ועדין (Low load prolonged stretch) על הרקמות המקוצרות, ומעודדים אותן להתארך מחדש בצורה בטוחה.
שילוב המרפק מחדש בפעולות יומיומיות כדי להחזיר את הסיבולת, הכוח והקואורדינציה של כל הגפה העליונה.
השורה התחתונה: שיקום מרפק אינו סובל דיחוי. פנייה מוקדמת לריפוי בעיסוק מיד לאחר הפציעה או הניתוח היא המפתח למניעת סיבוכים כרוניים, הפחתת כאב והשגת טווח תנועה פונקציונלי שיאפשר חזרה מהירה לשגרה.